<h1>פסקי ריא"ז — ב"ב</h1>
<h2>דף ה:</h2>
בני העיר שבאו להוסיף על המדות אין מוסיפין עליהן יותר משתות. וכן אם באו להוסיף על המטבע אין מוסיפין עליו יותר משתות, אבל אם באו לעשות מדה חדשה בפני עצמה שאין שם הראשונה עליה הרשות בידן.
<h2>דף לז.</h2>
השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טריפה, מה שאכל אכל ויחזיר להם הדמים, מה שלא אכל יחזיר הלוקח את הבשר והמוכר יחזיר הדמים. מכרו הלקוחות הבשר לגוים, או שהטילוהו לכלבים ישלמו לו דמי טריפה בזול, והמוכר מחזיר להם מותר הדמים. וכן המוכר יין ונמצא יין נסך, מה ששתו שתו ויחזיר להם המוכר הדמים, כמו שמבואר בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין [ל"ז ע"א].
<h2>דף מז:</h2>
שתי נשים שלאחד שילדו שני זכרים במחבא, ואחד מהן בכור לאביו ולא נודע מי הוא, ואחר כך נולדו להם אחים אחרים, אין אחד מהם יכול לתבוע חלק בכורה, ואע"פ שכתבו אילו המסופקין הרשאה זה לזה, שנ' והיה הבן הבכור שהיה בכור ודאי ולא זה שהיה מסופק מתחלתו. הוכרו בלידתן מי הוא הבכור ומי הוא הפשוט ולבסוף נתערבו, כותבין הרשאה זה לזה אם ירצו, ותובע המורשה חלק הבכורה מאחיו ואומר להם, אם אני הבכור תנו לי בשבילי, ואם אחי הבכור תנו לי בשביל אחי שאני מורשה ממנו.
<h2>דף מח.</h2>
המלוה את חבירו על ידי ערב בין בשטר בין בפה לא יתבע את הערב תחלה, ואע"פ שאין נכסים ללווה יתבע את הלווה תחלה, שמא יש לו מעות טמונות ויפרענו, ואם אינו יכול לגבות מן הלווה יתבע את הערב עד שיגבה ממנו. התנה עמו על מנת שאפרע ממי שארצה, הרי זה יכול לתבוע את הערב תחלה הואיל ואין נכסים ללווה, אבל אם יש נכסים ללווה אע"פ שהתנה על מנת שאפרע ממי שארצה הרי זה לא ייפרע מן הערב, אלא אם אינו יכול לגבות מן הלווה, ואם היה קבלן אע"פ שיש נכסים ללווה יכול לתבוע את הערב תחלה.
כשם שאין ראוי למלוה לתבוע את הערב תחלה כמו שביארנו, כך אינו ראוי לו שילך על נכסי הלווה תחלה, שנכסיו של אדם הם הערבים שלו, והדיין שהוריד המלוה על נכסי הלווה תחלה עד שלא תבע את הלווה הרי הוא טועה ומבטלין דינו, ומחזירין הנכסים ביד הלווה עד שיתבע את הלווה תחלה שמא יפרענו, ואם אינו פורעו הולך על נכסיו. ונראה בעיניי שאם היה כתוב בשטרו שיהיה לו רשות לטרוף ולמשכן מנכסי הלווה עד שיגבה חובו הכל לפי תנאו, ויכול לטרוף מנכסי הלוה אע"פ שלא תבע הלווה תחלה כמבואר בקונטרס הראייות בראיית י"ב.
כשבא המלוה לגבות חובו מן הלווה ראוי לו לתבוע הלווה תחלה, ואם אין הלווה פורעו הולך וגובה חובו מנכסיו, ואם אינו מוצא נכסים ללווה הולך עם שטרו לבית דין, ובית דין נותנין לו רשות לטרוף מן הלקוחות הנכסים המשועבדין לו, וכותבין לו שטר טירפא וקורעין שטר החוב וכותבין כל עניין השטר בשטר הטירפא, ואומרין שהרשוהו לטרוף בשביל שטר שהיה לו שלכך וכך, וכל טירפא שאינו כתוב בה קרענו שטר החוב אינה טירפא. והולך המלוה בשטר הטירפא וטורף הלקוחות. ואחר שטרף הולך לבית דין ואומר להם מצאתי קרקע פלוני ואני טורפו, והן כותבין עליו שטר אדרכתא שידרוך וישלוט ויחזיק בו על פי ב"ד, וקורעין שטר הטירפא וכותבין כל העניין בשטר האדרכתא, וכל אדרכתא שאינו כתוב בה קרענוה לטירפא אינה אדרכתא. ומניחין אותו בית דין שיחזיק באותו קרקע עם האדרכתא כמו שלשים יום שמא בין כך ובין כך יפרענו הלווה. ואם לא פרעו חוזר עוד לבית דין ובית דין כותבין לו שטר שומא, ששמין לו אותו קרקע בשוויו ומחליטין אותו לו, וקורעין שטר האדרכתא וכותבין לו שטר השומא, וכל שומא שאינו כתוב בה קרענו שטר האדרכתא אינה שומא, וזה מבואר למעלה בפרק זה. וכן ביארנו עניין השומא בפרק המפקיד [ב"מ ל"ה ע"ב].
<h2>דף מח:</h2>
אע"פ שמלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות כמו שביארנו, גובה הוא מיורשי הלווה בין גדולים בין קטנים, והוא שידוע שלא פרע הלווה חוב זה, אבל אם אינו ידוע אם פרע אם לא פרע חוששין שמא פרעו הלווה, ואע"פ שהלוהו בעדים הרי אמרו המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים, ואין המלוה יכול לגבות חוב זה מיורשי הלווה ואפי' הם גדולים הואיל ואין לו שטר כמו שביאר מז"ה. אף כשידוע שלא פרעו לא אמרו מלוה על פה גובה מן היורשין, אלא במלוה עצמה כדי שלא תנעול דלת בפני הלווין, אבל אם נתחייב לו בעניין אחר חוב על פה אינו גובה מן היורשין כמבו' בקונטרס הראייות בפ' הגוזל עצים בראיית י"ב.
<h2>דף נא:</h2>
הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב, ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם בין שהיה בכור לאביו ולאמו, בין שהיה בכור לאביו בלבד, ואם היו ארבעה או חמשה אחין, אין הבכור נוטל פי שנים בכל הנכסים אלא הרי הוא עומד במקום שני אחין, ונותנין לו שני חלקין במצר אחד כאילו היו שניהם חלק אחד, כמו שביארנו בפ' השותפין [י"ב ע"ב].
אע"פ שחזקת השדות שלש שנים כמו שביארנו למעלה, בארץ פרס נהגו להיות חזקתן ארבעים שנה, וישראל הדרים שם נמשכין אחר אותו המנהג, ואינם חוששין למחות בתוך שלש, וכן בכל מקום שיש להם מנהג פשוט, ראוי לדון להם על פי המנהג, שכל משאם ומתנם שלבני אדם על דעת המנהג הוא והמנהג מבטל ההלכה. וכן המשפטים והחוקים שעשה המלך על המכסים ועל המסייות, ועל הגולגלאות, כולן קיימין הן ודינא דמלכותא דינא. לפיכך מי שאינו פורע מס קרקעותיו, והלכו גבאי המס ומכרו קרקע שלו בעבור המס מכרם קיים, ואין מוציאין מיד הלקוחות לעולם, שכך היה משפט המלוכה באותן הימים, והוא שמכרו בעבור מס הקרקע, אבל אם מכרו בעבור מס הגולגולת, אינו מכור שאין מס הגלגלת תלוי אלא על הגולגלאות. מי שמת עד שלא פרע מס קרקעותיו, ופרעו בניו אחרי מותו, אין הבכור נוטל פי שנים באותן הנכסים, שהרי הן כאלו הן ממושכנין ביד המלך, ואין הבכור נוטל פי שנים אלא במה שמוחזק לאביו בשעת מיתה ולא בראוי לבוא לו לאחר מכן. ונראה בעיניי שלא נאמר דינא דמלכו' דינא אלא בדברים שהמלך גוזר להנאתו, כגון המכסים והמסייות וכיוצא בהם, אבל בדברים שבין אדם לחבירו, אם אין רוב העם נוהגין בו אין לנו לדון בו אלא על פי תורתנו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ח, ובפ' ראשון שלגטין בראיי' ח', וכן ביארנו בפ' גט פשוט. אדם שהוא בטל ממלאכה מסייע במס עם בני העיר, שהרי הן מצילין אותו מיד הממונין שלמלכות, ומניחין אותו בעבור שפורע עמהן, אבל אם הממונין מניחין אותו לפי שרואין אותו בטל ואינו ראוי לפרוע, הרי מן השמ' סייעוהו ואינו מסייע לבני עירו שלא על ידם הוא ניצול.
כשם שהבכור אינו נוטל בכורה בראוי כבמוחזק, כך אין הבעל יורש את אשתו בראוי כבמוחזק, לפיכך אם מתה אשתו בחיי אביה, ואחר כך מת אביה, אין הבעל עומד במקום אשתו לירש נכסי אביה, שאין הבעל יורש את אשתו אלא במה שהוחזק לה בחייה ולא בראוי לבא לה אחר מיתתה. ומז"ה אומר שאין הבעל יורש מלוה שהיתה לאשתו ביד אחרים כדרך שביארנו בבכור, שאינו נוטל פי שנים במלוה, וכבר ביארתי בקונטרס הראייות שהבעל יורש כל מלוה שיש לאשתו ביד אחרים, בין מלוה בשטר בין מלוה על פה, ואפי' מעשה ידיה שלא גבת, לפי שאין הבעל בא לזכות בהן לאחר מיתתה אלא מחייה הוא זוכה בהן, ואם מכרה האשה בחייה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'. היה לה לאשה לגבות דברים שצריכה לעמוד עליהם בדין, כגון שחבלו בה אחרים וצריכה לעמוד בדין על חבלותיה, ולא הספיקה לעמוד בדין עד שמתה, הרי זה אין הבעל יורש זכותה, שהרי לא זכתה בחייה לא היא ולא בעלה עד שלא תעמוד בדין, וכן ביארנו בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה שורים.
<h2>דף נב.</h2>
השולח שושבינות לחבירו ומת, אינו מחזיר זה השושבינות ליורשיו, שיכול לומר תנו לי שושביני ואשמח עמו, ואם נשא זה אשה ושמח עמו שבעת ימי המשתה ולא הספיק לשלוח לו שושבינותו עד שמת, הרי זה מחזיר ליורשיו, ואם עמד יבם וייבם את אשתו אע"פ שהוא יורש כל נכסי המת, אינו יורש ממון השושבינות לפי שהוא ראוי, ואין היבם יורש בראוי כבמוחזק, והרי הוא לכל האחין.
<h2>דף נב:</h2>
השביחו הנכסים לאחר מיתת אביהן, בין שהשביחו אותן היורשין, כגון שבנו בתים ונטעו כרמים, בין שהשביחו מאיליהן, כגון שהיתה פרה מעוברת וילדה, או אילנות וטענו פירות, ואפי' הנצו כבר הפירות בחיי אביהן ונגמרו אחר מיתת אביהן, וכן אם היתה התבואה שחת בחיי אביהן ונעשית שבלין אחר מיתת אביהן, אין הבכור נוטל פי שנים באותו השבח הבא לאחר מיתה, הואיל ולא הוחזק בו אביו, אלא היה ראוי לבא לאחר מכן. הניח להן אביהן אילנות קטנים והגדילו ונתעבו אחר מיתת אביהן, או שהניח להן שדה עמוקה ומקום מדרון והעלת שרטון והוכשרה לזריעה, נוטל הבכור פי שנים בזה השבח, שהרי מאליו השביח ואינו נראה בו דבר חדש.
מכר לחבירו מעמד בתוך שדהו, שהוא מקום שעושין בו מעמדות ומושבות כשחוזרין מלקבור את המת, נותן לו כשיעור זריעת ארבעת קבין, לפי חשבון חמשים אמה על חמשים אמה לבית סאה. המוכר קברו, ודרך קברו, מקום מעמדו ודרך הספדו, באין בני המשפחה וקוברין אותו בעל כרחו שללוקח משום פגם משפחה, ומחזירין ללוקח דמיו כמו שמבואר בסוף פרק יש בכור לנחלה.
